אבל במופלגת. ד' טפחים מהן וא''כ לא ניחא תשמישייהו אלא בזריקה וזה יכולין ג''כ בני החצר להשתמש כך לפיכך שניהן אסורין להוציא כליהן מן הבתים לשם עד שיערבו:

בד''א. שכל שהוא גבוה עשרה רשות מרפסת שולטת בו בסמוכה להן:

חולית הבור והסלע. שפת הבור וכן הסלע שבחצר וגבוהין עשרה נחשבין למרפסת שרשותן שולטות בו דניחא תשמושייהו פחות מכאן אף לחצר וכדלעיל ודין הבור בעצמו נמי כך הוא שאם היה מלא בדבר שאינו ניטל בשבת כגון פירות של טבל וכיוצא בהן הרי הוא כחולייתו ואם הוא גבוה עשרה נחשב למרפסת ולא לחצר אבל אם הוא מלא מים או שאר דברים הניטלין בשבת ואיכא למיחש דלמא חסרו מעשרה כשיטלו מהן ה''ז נחשב למרפסת ולחצר ושניהן אסורין בו עד שיערבו:

לחצר. כלומר אף לחצר לפי שכשאינו גבוה עשרה הרי תשמישן שוה ושתיהן שולטות בו ומכיון שלא עירבו אלו עם אלו שתיהן אסורין להוציא שם כלים שבבתי':

פחות מכאן. שאינו גבוה עשרה:

כל שגבוה עשרה טפחים למרפסת. כלומר כל מקום גבוה עשרה שיש בחצר כגון תל או עמוד גבוה עשרה נותנין אותו למרפס' ונחשב להן מכיון דהמרפס' גבוה וניחא תשמישייהו ומותרין הן להוציא כליהן מן הבתים שלהן לאותו מקום גבוה אבל לא לבני החצר:

מתני' אנשי חצר ואנשי מרפסת. מרפסת הוא הבנין שעושין סביבות הבתים בחצר והיא גבוה וארוכה והעליו' פתוחות לתוכה ויוצאין בסולם אחד דרך המרפסת להחצר ומהחצר לר''ה ונקראו הדרים בעלייה אנשי מרפסת לפי שהולכים ויוצאים דרך עלייה:

ששכחו ולא עירבו. אלו עם אלו אבל עירבו אנשי חצר לעצמן ואנשי מרפסת לעצמן:

נפיק לי' לאילין נחתומייא. המוכרים ככרות חישב להן שיעור ההוצאה דנפקי כהדא דרב הונא בשליש ובלבד שיזהרו בזה השיעור ולא ירויחו יותר:

צא מהן שליש. ליציאה להוצאת הטחינה ושכר האפיה לחנווני אליבא דר''י בן ברוקה ונשאר שמנה ביצים:

אהן עביד עיגולא תרי עשר ביעין. לרבי יוחנן עושה הככר י''ב ביצים שהוא חצי קב ואהן רבי שמעון עושה הככר שמנה ביצים ותימר הכין שקרובין דבריהם להיות שוים:

איתא חמי. בתמיה בא וראה מאי קאמר:

ותני כן. על דברי ר' יוחנן בן ברוקה ודברי ר''ש דמתני' קאי ותני בברייתא כן וקרובים דבריהם להיות שוין:

א''ר יודן זאת אומרת וכו'. כלומר ש''מ ממתני' שאם לאחד תשמישו בנחת היא יותר מלחבירו אף על פי שהדבר הוא של חבירו וכגון חורבה שהיא של ראובן ועומדת בתוך חצר שמעון ושמעון משתמש בה כלו' שתשמישו של שמעון בה יותר בנחת הוא לו משל ראובן מכיון שעומדת בתוך חצירו וסמוכה לו ולראובן הוא רחוקה הרי היא כמי [שהיא] שלו לשמעון לענין שתהא רשותו שולטת בה בשבת והיינו נמי טעמא דמתני' דכל שגבוה עשרה למרפסת לפי שתשמישן בו יותר בנחת היא משל בני החצר:

גמ' ולא של תחתונים הוא. בתמיה. ואמאי כל שגבוה עשרה למרפסת הא מ''מ בחצר הוא ולבני החצר הוא דשייכא:

אמר ר' יוחנן העומד והחלל וכו'. גרסינן להא לעיל בשבת פרק הזורק בהלכה ב'. ועיקרא דמילתא הכא היא דשייכא והתם איידי דאיירי בחולית הבור והסלע הוא דמייתי לה כדפרישית שם בלשון הב' והוא העיקר:

העומד וכו'. על הא דקתני במתני' במופלגת ארבעה היא דקאי שהעומד והוא החוליא מצטרף עמו החלל של הבור לארבעה שיהא נקרא מופלגת מן המרפסת ונחשבת להחצר:

והוא שיהא העומד. של החוליא רבה על החלל שאז מצטרף עמו החלל להשלימו לד':

ר' זעירא בעי. מהו עד שיהא העומד רבה דקאמר ר' יוחנן אי בעינן עד שיהא העומד שמכאן ומכאן בשני צדדי הבור רבה על החלל וכדמפרש לה לקמיה להבעיא דר' זעירא:

א''ר יוסי פשיטא ליה לר' זעירא וכו' פשיטא ליה שאין עומד מצד אחד רבה. כצ''ל וכך היא בשבת שם כלומר דר' יוסי מתמה על דר' זעירא דמאי האי דקמבעיא ליה וכי פשיטא ליה להא שאין העומד מצד אחד מצטרף כלומר דלא מהני מצד אחד ולמימר עד שיהא עומד מכאן ומכאן וכ''ת דס''ל דאפשר דבעי' דוקא עד שיהא עומד מכאן ומכאן אכתי קשיא וכי פשיטא ליה שאין העומד מצד אחד רבה בתמיה וכלומר דלא תהני אם הוא רבה מצד אחד בלבד ואמאי לא דמכיון שהיא רבה היא רבה ומהיכי תיתי לומר עד שיהא העומד רבה משני הצדדין:

לא צריכה דלא אפי' העומד השני. כלומר לא כדס''ד בפירושא דהבעיא דר' זעירא דלא צריכה ליה למיבעיא אלא בכה''ג אם אפי' העומד השני מהני אם הוא רבה וכגון שלא היה בתחלה אלא עומד מצד אחד ולא היה רבה על החלל דאילו היה רבה תו לא בעינן טפי אלא שלא היה רבה ואח''כ בא לו עומד השני שעשה לו מצד אחר והכי הוא דקמבעיא ליה מי אמרינן עד שיהא העומד שמכאן או שמכאן רבה בתחילה שאז מצטרף הוא עם החלל ולאפוקי אם לא היה רבה מאיזה צד בתחלה ושוב עשה אח''כ לצד השני דלא מהני אפי' הוא רבה ומטעמא דכיון שבתחילה לא היה בו שיעור צירוף תו לא מהני מה שמוסיף בו אח''כ או שעשאו מצד השני או דילמא מכיון דמיהת השתא איכא עומד שהוא רבה מצטרף הוא עם החלל:

היו שלש. חורבות ביניהן זה משתמש בחורבה הסמוכה לו דרך פתחו וזה משתמש דרך פתחו בחורבה הסמוכה לו דלכל אחד ואחד החורבה הסמוכה לו תשמישה יותר בנחת היא לו ולפיכך אינן אוסרין זה על זה אבל האמצעית שתשמישה הוא שלא בנחת לשניהן אסורה היא לשניהן וכדלעיל:

אימתי בזמן שהאמצעית של שניהן. היא דמכיון שהיא של שניהם ותשמיש שניהן שוין בה אוסרין זה על זה אבל אם היתה האמצעית לאחד מן השוק:

זה משתמש. באחת וכו'. כלומר כל א' וא' משתמש באחת הסמוכה לו ובשנית שהיא האמצעית דכיון שאין רשות שניהן שולטין בה אינן אוסרין זה על זה וזה אחד מן השוק אינו אוסר עליהן מכיון דלא דייר בה:

עד כדון במשתמש. בעליה דרך פתחו שפתוח להחורבה אבל אם לא היה לו פתח שפתוח לתוכה אלא שהיה משתמש בה דרך חלון ביתו מאי וקאמר ר' אחא שאפי' כן נותן חורבה לבעליה שהרי מיהת משתמש בה ורשות שלו היא:

נותן החורבה לבעליה. למי שהחורבה שלו ומיירי שהוא יכול להשתמש בה בנחת ולא פליג על הא דר' יודן דלעיל דהתם איירי שאין לראובן תשמיש בנחת בה כמו לשמעון שעומדת בתוך חצירו אבל הכא מכיון שהיא בין שתי החצירות ונוח להבעלים להשתמש בה נותנין אותה לבעליה אף על פי שחבירו ג''כ יכול להשתמש בה דאי לא מאי קמ''ל:

היה שם חורבה. בין שתי החצירות:

מה פליגין רב ושמואל בשוה. כלומר וכי פליגי כשהוא שוה בעשרה לשניהן לזה הוא גבוה עשרה ולזה הוא נמוך עשרה וכדאמרן דהוי לזה בשילשול ולזה בזריקה:

בתוך שלשה טפחים לעליונה וכו'. כלומר לא כדס''ד אלא דהמתניתא מיירי שגבוה עשרה והוא מגיע בתוך שלשה לבני העליונה שהן בני המרפסת ותשמישן בנחת הוא והוא למעלה מעשרה מבני חצר התחתונה ואין תשמישן בו אלא על ידי זריקה ולפיכך נותנין אותו להמרפסת:

מתניתא פליגא על רב. דהא קתני כל שגבוה עשרה למרפסת וקס''ד שאפילו אותו התל או עמוד הוא עשרה מהמרפסת אלא שגבוה עשרה מן החצר וכי לא לזה בזריקה ולזה בשילשול היא מתני' ואפ''ה נותנין אותו להמרפסת וקשיא לרב:

פשיטא הדא מילתא אם לזה בפתח ולזה בפתח. כגון רשות אחת שהיא בין שתי חצירות ולשתיהן נוח להשתמש בה כמו אם היה פתח לזה ופתח לזה לתוך אותה הרשות כך תשמיש שניהם שוה בה זה פשיטא ששתיהן אסורות להשתמש בו מן הבתים שלהן וכן מן הבתים שבו באותו רשות עד שיערבו יחד החצירות וכי קא מיבעיא לן בשתי חצירות ורשות אחת ביניהן לזה בזריקה ולזה בשילשול כגון שיש איזה תל וכיוצא בו ביניהן וחצר אחת היא גבוה ממנו עשרה ותשמיש שלה על ידי שלשול הוא והחצר האחרת היא נמוכה ממנו עשרה וא''כ תשמיש שלה בו על ידי זריקה הוא מאי מי אמרינן דתשמיש שילשול יותר בנחת הוא מתשמיש ע''י זריקה למעלה ונותנין הרשות לזה שתשמישו בשילשול או דילמא מכיון שמיהת אין תשמיש שתיהן בנחת ממש הוי כמי שלזה בקשה ולזה בקשה ורשות שתיהן שולטות בו מפני שזהו כללו של דבר כל שתשמישן שוה הוא לזה בנחת ולזה בנחת או לזה בקשה ולזה בקשה שניהן אסורין בו עד שיערבו ומהו וקאמר דפלוגתא דרב ושמואל היא דלשמואל נותנין אותו לזה שבשילשול שהוא יותר תשמיש כדרכה מלזה שע''י זריקה ורב אמר לא עשה כלום דהוי כמי שלשניהן בקשה הוא ושניהן אסורין בו עד שיערבו זה עם זה: